💧 שלולית

אחרי שלושה ימי גשם יצאה סוף סוף השמש, ובחצר בית הספר נשארה שלולית גדולה. רוב התלמידים קפצו מעליה או עקפו אותה בריצה בדרך למגרש. רק שירה עצרה.

במים העומדים ראתה את השמיים: ענן לבן שט לאט, ציפור חלפה, ענף של עץ הזית רעד ברוח. ואז ראתה גם את עצמה – פנים קצת עייפות, שיער שהרוח פרעה, ועיניים שמסתכלות בחזרה בסקרנות.

"מה את עושה?" שאל דניאל, שעצר לידה עם הכדור.
"מסתכלת," ענתה שירה. "תראה, בשלולית השמיים נמצאים למטה."

דניאל התכופף. לרגע שתק. "מוזר," אמר. "אני רואה את עצמי, אבל הפוך."
"אולי ככה צריך לפעמים," אמרה שירה. "להסתכל על הדברים מכיוון אחר."

דניאל זרק אבן קטנה למים. ההשתקפות התפזרה לאלף חתיכות. השניים חיכו. לאט לאט המים נרגעו, והתמונה חזרה, שלמה.
"ראית?" אמרה שירה בשקט. "גם כשהכול מתערבב, אם מחכים קצת – זה חוזר להיות ברור."

הצלצול נשמע. דניאל רץ למגרש, אבל לפני שהסתובב הציץ שוב בשלולית, כאילו רצה לזכור משהו. ושירה חייכה אל הילדה שבמים, והילדה חייכה אליה בחזרה.