🌱 אחרי הסערה

כל הלילה יללה הרוח בין הבניינים ודפקה על התריסים. כשאיתי ואחותו הקטנה רוני ירדו בבוקר, נראה הרחוב כאילו מישהו הפך אותו: ענפים שבורים על המדרכה, עלים רטובים בכל מקום, ופח אשפה אחד שהתגלגל עד הפינה.

"הכול הרוס," אמרה רוני בעצב, והצביעה על הגינה הקטנה של הבניין. השתילים שזרעו יחד בסתיו היו שכובים על האדמה, מכוסים בבוץ.
איתי התכופף והסתכל. "לא הכול," אמר. "תראי – השורשים עדיין באדמה."

הם הביאו מהבית חוטים ומקלות. בזהירות הרימו כל שתיל, קשרו אותו למקל והידקו את האדמה סביבו. השכנה מהקומה השנייה ירדה עם מטאטא, ושכן אחר הביא שקיות לענפים. מישהו הוציא תרמוס תה חם. פתאום כל הבניין היה בחוץ, צוחק ומדבר, כאילו הסערה הזכירה לכולם שהם גרים יחד.

בצהריים יצאה השמש. השתילים עמדו זקופים, קצת עקומים, אבל חיים. רוני ליטפה עלה קטן. "הם נראים אחרת," אמרה.
"נכון," ענה איתי. "הם עברו משהו. אולי עכשיו השורשים שלהם יהיו חזקים יותר."

בערב, כשרוני הלכה לישון, היא שאלה: "גם אנשים זה ככה? אחרי סערה הם מתחזקים?"
איתי חשב רגע. "לפעמים," אמר. "בעיקר כשיש מי שעוזר להם לקום."