🐻 הדובון שלא רצה לישון

בקצה היער, כשהעלים האחרונים נשרו, התכוננו כל החיות לחורף. הסנאי אסף אגוזים, הציפורים עפו דרומה, והדובה הזקנה הכינה מאורה עמוקה וחמימה.

רק דובון אחד, צעיר וסקרן, סירב. "לישון כל החורף? איזה בזבוז!" אמר. "אני רוצה לראות הכול, לעשות הכול. מי יודע מה אפספס?"

וכך, כשכל הדובים נרדמו, הוא נשאר ער. בימים הראשונים זה היה מרגש: השלג הראשון, הכוכבים הבהירים, השקט הגדול. אבל עם הזמן המזון הלך ואזל, הקור חדר לפרווה, והדובון הרגיש עייף כל כך, שאפילו הסקרנות שלו נרדמה.

יום אחד פגש את הינשוף. "למה אתה עצוב?" שאל הינשוף.
"אני מותש," אמר הדובון. "רציתי לא לפספס כלום, ובסוף אין לי כוח ליהנות משום דבר."

הינשוף הניד בראשו. "מנוחה איננה בזבוז," אמר. "גם הלילה הוא חלק מהיממה, וגם החורף הוא חלק מהשנה. מי שנח – אוסף כוח לאביב."

הדובון חזר למאורה, התכרבל ליד הדובה הזקנה ונרדם. כשהתעורר, היער היה ירוק, הנחלים זרמו, והוא הרגיש חזק כמו שלא הרגיש מעולם. עכשיו הוא היה מוכן לראות הכול.

מוסר ההשכל: לפעמים הצעד הכי חכם קדימה הוא לעצור ולנוח.